לגלות את הסמוי מן העין: חקר מחלות רשתית נדירות לשם מה?

מחלות תורשתיות של הרשתית הן קבוצת מחלות הגורמות לחוסר תפקוד או לניוון של תאים ברשתית העין, וכתוצאה מכך לליקוי ראייה קשה עד כדי עיוורון. הן נגרמות משיבושים גנטיים (מוטציות) וכתוצאה מכך יכולות אף לעבור בתורשה מדור לדור. בישראל, השכיחות של מחלות אלה היא כ-1:1,000 אנשים, כלומר כ-0.1% מהאוכלוסייה לוקים במחלות מקבוצה זו. בהשוואה למחלות עיניים נפוצות, כגון קטרקט, הפוגע ב-40% מהאוכלוסייה מעל גיל 60, או ניוון מקולרי תלוי גיל (AMD), המאובחן ב-33% מבני ה-75 ומעלה, השכיחות של מחלות רשתית תורשתיות היא נמוכה מאד. נשאלת השאלה, מדוע להשקיע משאבים בחקר מחלות נדירות אלה?

סוגי מחקרים

המחקר בתחום מחלות הרשתית התורשתיות מתחלק לשני סוגים עיקריים. הסוג הראשון הוא מחקר גנטי: מחקר זה כולל גיוס של אנשים הלוקים באחת ממחלות אלה ובני משפחותיהם, הפקת דנ''א (החומר התורשתי), ושימוש במגוון של אנליזות גנטיות מתקדמות על מנת לזהות את הפגם הגנטי הגורם למחלה בכל משפחה ומשפחה. עם זיהוי הפגם, נערכת בדיקה ברמת האוכלוסייה, על מנת להבין האם מדובר בפגם נפוץ, או כזה האופייני לעדה או תת-אוכלוסייה מסוימת. כמו כן נעשה מאמץ לאפיין את המאפיינים הקליניים הייחודיים הנגרמים על ידי כל סוג של פגם גנטי. מחקר זה מצריך שיתוף פעולה הדוק בין גנטיקאים לבין רופאי עיניים המתמחים ברשתית.

סוג המחקר השני הוא מחקר מנגנוני: מחקר זה כולל אפיון של הגנים והמוטציות המעורבים במחלות רשתית תורשתיות, והמנגנונים השונים בהם נגרמת כל מחלה, והוא נערך תוך שימוש במערכות ניסוייות שונות, החל ממודלים וכלי ניבוי ממוחשבים, דרך מערכות ניסוי מלאכותיות המתקיימות במבחנה, ועד תאים בתרבית וחיות מודל.

תוצאותיהם של מחקרים אלה משפיעות במספר רמות. הרמה הראשונה מתייחסת לחולים עצמם. זיהוי הפגם הגנטי הגורם למחלה מהווה כלי אבחוני המסייע לרופאים המטפלים לדייק את האבחנה ואף לצפות את מהלך המחלה בהמשך. יתר על כן, הוא מאפשר לבדוק קרובי משפחה נוספים (בני זוג, אחים, צאצאים) ולתת למשפחה יעוץ גנטי מקיף לגבי סיכויי הישנות המחלה, ואף לוודא שהמחלה לא תעבור לדור הבא, במידה שהמשפחה מעוניינת בכך. לרוב מחלות הרשתית התורשתיות אין כיום טיפול יעיל. יחד עם זאת, בארץ ובעולם נבחנים טיפולים ניסיוניים שונים למחלות אלה. חלק מהטיפולים האלה מכוונים לחולים עם מוטציות בגנים מסוימים בלבד. אי לכך חשוב שכל חולה ידע מה הגן האחראי למחלה שלו, כדי שידע אם הוא מתאים להשתתף בטיפול ניסיוני כזה או אחר.

הרמה השנייה היא רמת האוכלוסייה. חלק מהמוטציות המזוהות בחולים מסוימים מתגלות בהמשך בחולים נוספים מאותו מוצא, ובחלק מהמקרים מדובר במוטציות נפוצות למדי הגורמות לחלק גדול ממקרי המחלה באותה עדה או קבוצה אתנית. זיהוי מוטציות כאלה מאפשר בדיקות גנטיות ממוקדות של אנשים ממוצאים שונים וזיהוי משפחות בהן קיים סיכון גבוה להולדת ילדים שיחלו במחלה.

הרמה השלישית היא רמת הטיפול. על מנת לפתח טיפולים יעילים, יש להבין היטב את מנגנון המחלה: זהות ואופי הגנים המעורבים והדרך בה מוטציות בגנים אלו פוגעות בפעילותם התקינה.

הרמה האחרונה היא רמת המחקר הבסיסי. כחוקרים, אנו מונעים מסקרנות וצורך להבין את העולם שסביבנו, ובמיוחד את גוף האדם והמערכות השונות המרכיבות אותו. מחלות נדירות מהוות חלון להבנת דרך פעילותה של הרקמה הבריאה. אם פגיעה בפעילותו של גן מסוים גורמת למחלה של הרשתית, ניתן להסיק שגן זה חיוני למבנה או לתפקוד התקין של הרשתית הבריאה, ומכאן ללמוד משהו חדש על ההתפתחות ודרך הפעולה של מערכת הראייה כולה.

לסיכום, מחקר של מחלות רשתית תורשתיות נדירות הוא מחקר מרתק, בו מושקעים משאבים רבים. הוא כרוך בשיתוף פעולה הדוק בין חוקרים במוסדות מחקר שונים לבין גנטיקאים ורופאי עיניים במוסדות רפואיים, ואף גורמים במערכת הבריאות הארצית. עיסוק במחקר זה הוא שליחות, שכן יש לו השפעות ישירות על החולים, על בריאות הציבור ועל עולם המדע.